במטבח שבו המדיח כבר יצא נשאר חלל כהה ומלבני מתחת לשיש, והוא נראה גדול בהרבה ממה שזכרתם. שני צינורות מציצים מהקיר, כל אחד סגור בפקק וקשור למעלה כדי שלא יטפטף. על דופן הארון הסמוך יש קו בעיפרון, שמישהו סימן כדי לזכור את הרוחב.
החלל הזה הוא מה שגם המטבח החדש צריך לכלול: נישה ברוחב מתאים, נקודת מים, ניקוז וחיבור לחשמל. בגלל זה הובלה של מדיח אינה עבודה אחת אלא שלוש עבודות קטנות, שמסכמים לפי הסדר: ניתוק וריקון, הוצאה מהנישה וחיבור מחדש בנישה אחרת.

מתחת לשיש הכול נמדד ברוחב, ולכן גם הנישה של המדיח נמדדת לפני היום
מכונה אחת, שלוש עבודות קטנות
מדיח מובנה אינו עומד סתם בפינה כמו מקרר. הוא מוברג אל משטח העבודה, מחובר בצינור מים, בצינור ניקוז ובכבל חשמל, ולפעמים לובש דלת של ארון בתור חזית. לכן השאלה אינה רק כמה הוא כבד, אלא מה צריך לקרות לפני שהוא זז. קודם מנתקים ומרוקנים, אחר כך מוציאים, ורק בסוף מחברים. זה נשמע מובן מאליו, עד שרואים כמה דברים קטנים תלויים זה בזה: צינור שנשכח מחובר מושך אחריו את המכונה, ובורג שנשאר במשטח עוצר אותה באמצע הדרך החוצה.
יש מצב שבו הדירה כולה מתרוקנת, כי היא מושכרת, נמכרת או עוברת לדיירים אחרים, והמדיח המובנה נשאר באוויר: האם הוא נוסע עם מי שעוזב או נשאר במטבח? את זה מסכמים מראש בין כל מי שמעורב, לפני שמישהו נוגע בצינור, ולא ביום ההובלה מול ארון פתוח. ובמקרה כזה כדאי לזכור את ההבדל בין פינוי להובלה: מה שיוצא מהדירה כדי להיעלם אינו מה שיוצא כדי להמשיך לעבוד במקום אחר. והמדיח צריך להיות רשום באחד משני המסלולים.
ועוד כלל אחד נכון לכל שלושת השלבים: לא מרימים מדיח בדלת ולא בידית. כשצריך להזיז את המכונה, עושים את זה בשני אנשים ובעדינות, והדלת נשארת סגורה.
עומד, שולחני או מובנה: ההבדל הוא בחזית
מדיח עומד הוא מכשיר שלם, עם דפנות משלו, והוא מונח במקום שהוכן לו. מדיח שולחני קטן יושב על השיש ובדרך כלל מתחבר לברז. מדיח מובנה נכנס לנישה, ומה שנראה ממנו הוא רק הדלת. כל שלוש הצורות נבדלות בחזית ובדרך הגישה אליהן, ופחות בגודל. לפעמים חזית של ארון מחוברת לדלת של מדיח מובנה, ואז הוא נראה כמו עוד דלת במטבח.
מכשיר רגיל פשוט עוזב את הפינה שלו, ונשארת שם רצפה ריקה. אצל מדיח זה אחרת, וזה מה שהופך את הובלת מדיח כלים לעבודה נפרדת: אחרי שהמכונה יוצאת נשאר בנישה חלל עם צינורות וכבל, וצריך להחליט מה עושים איתם. לכן הבדיקה הראשונה היא איזו חזית יש למכונה ואיפה היא עומדת. תמונה של המדיח ותמונה של המקום מתחת לכיור מספיקות כדי להתחיל, והן מאפשרות לראות מראש מה צריך לבדוק ביום עצמו.
מה שיידרש בפועל תלוי ברוחב המכונה, בסוג החזית, בניתוק ובחיבור, במרחק, בקומה ובגישה. הניתוק, הריקון והחיבור הם סעיפים נפרדים, ולכן רושמים מראש מה נכלל ומה לא. קומה בלי מעלית נבדקת מראש, ולפעמים מגיע מוביל שני. תנור מובנה יוצא מנישה דומה, ולכן אפשר לתאם את שני המכשירים לאותו יום.
הערב שלפני: מים בתחתית וחלקים נפרדים
גם כשהמחזור נגמר נשארים מים בתחתית המדיח. מרוקנים ומייבשים את המכונה בערב שלפני, אחרת הם יישפכו על המדרגות בדרך החוצה. באותו ערב מוציאים את כל הכלים, כולל צלחת שנתקעה בפינה, ומנתקים את התקע מהשקע.
אם יש למכונה צינור עם ראש בטיחות אלקטרוני, הוא לא מתקפל ולא נמתח, ולכן בדרך כלל מנתקים אותו ראשון. את הניתוק עצמו מסכמים מראש עם מי שמבצע אותו. כל צינור מקבל פיסת נייר דבק עם סימון, צד ימין או צד שמאל, ובנישה החדשה זה חוסך ניחושים.
חלק מהדברים נוסעים בנפרד. סל הסכו״ם והמגשים הרופפים עוברים לקופסה ולא נשארים בתוך המכונה. את הדלת סוגרים בסרט הדבקה שלא משאיר סימן, את המסנן שוטפים ומחזירים למקומו, ואת החלקים הקטנים אוספים בשקית שמודבקת לגוף המכונה. חזית של ארון שמחוברת לדלת נוסעת עטופה בנפרד, כדי שהגוף של המדיח לא ישרוט אותה.
ביום עצמו המדיח יוצא מהנישה בעזרת שני אנשים, אחרי ששחררו את הברגים שמחזיקים אותו אל משטח העבודה. אף אחד לא מושך אותו בדלת, וגם לא ממהר. כשהוא בחוץ, מה שנשאר הוא החלל מתחת לשיש, שני הצינורות עם הפקקים וקו העיפרון.
קצוות הצינורות נסגרים בפקקים ונקשרים למעלה, כדי שלא יטפטפו, ולרוב מי שניתק אותם עושה גם את זה. אחרי שהמכונה יצאה, הנישה נראית גדולה יותר מכפי שזכרתם, כי המכונה הסתירה אותה.

תנור מובנה יוצא מנישה דומה לזו של המדיח, ולכן אפשר לתאם את שניהם לאותו יום
הנישה החדשה: מודדים לפני היום
את הנישה במטבח החדש מודדים לפני יום ההובלה ולא אחריו. רוחב הנישה הוא הנתון הראשון: יש מדיחים ברוחב קטן ומדיחים ברוחב גדול, ומכונה גדולה לא תיכנס לנישה קטנה גם אם דוחפים בעדינות. אפשר לעשות כמו במטבח הישן, קו בעיפרון על דופן הארון, ולשמור תמונה שלו. ועדיף לגלות שמשהו לא מתאים כשעוד אפשר לשנות תוכנית.
אחר כך מסתכלים על המים והניקוז. בודקים לאן מגיעים שני הצינורות של המדיח, ואם הנקודות שבקיר קרובות מספיק כדי שלא יצטרכו להימתח. אותו עיקרון חל על מכונת כביסה שעוברת דירה, שם החיבור למים והניקוז נסגרים מראש, וניתוק וחיבור הם שני דברים נפרדים. גם שם עוברים על ברגי ההובלה שמחזיקים את התוף.
נשארת השאלה מי מחבר. את זה שואלים לפני שמזמינים: האם החיבור במטבח החדש הוא סעיף שמוסכם מראש, ואם כן, מי עושה אותו. לפעמים החיבור נעשה בנפרד מההובלה, ואז שואלים מי עושה אותו ומתי. אין צורך לנחש ביום עצמו, כשהמכונה כבר עומדת באמצע החדר. ייתכן שהדירה החדשה ישנה יותר ושנקודת הניקוז נמצאת בה במקום אחר מאשר בדירה הקודמת. לכן מצלמים את הקיר בתוך הנישה, עם נקודות המים וקצה הניקוז, ומראים את התמונה לאדם שמתכנן את החיבור לפני יום ההובלה.
גם הכבל צריך דרך להגיע לחשמל, וזה עוד פרט לתמונה: איפה השקע, ואם הכבל מגיע אליו בלי להימתח. אם הפרט הזה לא ברור, שואלים עליו מראש.
דבר נוסף לפני שסוגרים את התוכנית הוא חזית הארון, אם יש כזאת. היא מגיעה בנפרד, ולכן שואלים מראש מה קורה איתה במטבח החדש, כדי שהמכונה לא תעמוד חצי עירומה זמן ארוך.
המחזור הראשון במטבח החדש
כשהמדיח עומד בנישה, מיישרים אותו כך שלא יתנדנד, ובודקים שאין טפטוף בנקודות החיבור. רק אחר כך מפעילים מחזור מלא. אם משהו נראה לא כמו שצריך, מצלמים ושואלים לפני שממשיכים.
בדרך כלל עדיף להתחיל במחזור ריק, בלי כלים, ולעמוד לידו בתחילתו. מקשיבים לצליל של המים ובודקים שהדלת נסגרת בנקישה אחת, ושהחזית שחזרה למקומה לא נוגעת בארון שלידה. אחרי שהוא רץ עוברים ביד יבשה על הצינורות ועל רצפת הנישה, ואם נמצא כתם, מצלמים אותו לפני שמנגבים, כי תמונה עוזרת לנסח את השאלה. רק כשהמחזור נגמר והחיבורים נשארו יבשים, אפשר למחוק את קו העיפרון מהארון.

