בערב האחרון בדירה הישנה הכוס עדיין עומדת ליד הברז, ובתוכה מברשת השיניים האחרונה של הבית. בתחתית שלה יש טבעת דקה, שנשארה מכל הבקרים, ורואים אותה רק כשמרימים את הכוס אל האור. מעל לכיור המדף כמעט ריק, ועוד רגע יהיה ריק לגמרי. כל השאר כבר סגור ומודבק, והכוס נשארת עד הסוף, כי עוד צריך אותה הערב.
לפני מעבר דירה שואלים חבר או שכנה אם יש להם שם של מוביל, ומקבלים שם. זה לא מעט, אבל שם אומר מי, ולא אומר באיזה סדר הבית החדש יצטרך את הדברים שלו. את הסדר הזה אתם יכולים לכתוב, ואפשר לעשות את זה פעם אחת, לפני הפנייה הראשונה. כמה שורות פשוטות מספיקות, ויש להן שימוש גם אחרי שהמעבר נגמר.

את הדברים הקטנים של הערב הראשון מחפשים לפני כל השאר.
מדף חשוף ובוהק
בבית החדש האמבטיה היא החדר הראשון שאין לו עבר. המדף מעל לכיור חלק ובוהק, ואין עליו אפילו טבעת קטנה של כוס. את הבוהק הזה אפשר להעריך עד הרגע שבו אחד מכם רוצה לצחצח שיניים, ואז מתברר שהיד מחפשת משהו שהיא זוכרת היטב איפה עמד בדירה הקודמת, ליד הברז, משמאל.
היד מחפשת קודם דברים קטנים: מברשת, כוס, סבון, מגבת לפנים. הם לא נראים חשובים ביום שבו ארזו אותם, ולכן הם נארזים בין דברים אחרים, בלי סימן ובלי תור. רק בערב הראשון מגלים שהגוף מבקש דווקא את הקטנים, ושהם מסתתרים היטב דווקא ברגע שצריך אותם. הכוס היא אחד מהם, עם הטבעת הדקה שלה.
אל החדרים הגדולים של הבית החדש מגיעים בדרך כלל בהתלהבות, ואותם רואים ראשונים. בחדר השינה עומד ארון קיר בהתאמה אישית, והוא נראה כמו חלק מהבית החדש שכבר אפשר לראות. מדף האמבטיה הוא פיסה קטנה מאוד של אותו בית, אבל בערב הראשון הוא נדרש לפני הארון, לפני הסלון ולפני כל מה שעוד אין לו מקום.
ההפרש בין הסדר שבו רואים לבין הסדר שבו צריכים הוא כל העניין. אפשר לנסות לזכור אותו, ואפשר לכתוב אותו, והכתיבה קצרה. בלי כתיבה המדף נשאר לאלתור: אחד פותח תיק אחד, אחר פותח תיק אחר, ובסוף מוצאים את המברשת בין כבלים.
מה שם משאיר בחוץ
שם של מוביל הוא דבר טוב לפתוח בו, והוא גם דבר קטן. הוא אומר מי יבוא, ולא אומר מה יש בבית שאליו הוא יבוא. נניח ששני שכנים קיבלו אותו שם: אצל האחד המדף באמבטיה עוד מלא כי הכול נשאר במקום, ואצל השני הוא כבר ריק כי הכול יצא. השם אותו שם, והבתים שונים לגמרי.
זה מתחיל בדרך כלל במשפט קצר על המדרגות, כשפונים אל השכן מהקומה למטה ושואלים על מוביל מומלץ, או כשכותבים את אותן מילים בתיבת חיפוש. מה שחוזר הוא שם, ואחריו עוד שם. ברשימה כזאת אין מילה על הבית עצמו. היא עונה על השאלה מי יבוא, ולא על השאלה מה מחכה לו בפנים.
מאחורי כל שאלה כזאת עומד בית שאפשר לספר עליו בכמה שורות פשוטות: איפה הוא, מה יש בו, ומה צריך להיות ביד ראשון. את זה לא מוצאים בשם עצמו, כי הוא עובר מפה לאוזן ולא מספר דבר על הבית. שורות קצרות עוזרות לרוב יותר מפסקה ארוכה, והן משרתות את השואל ואת האדם שמגיע אל הדלת.
הסדר של הערב הראשון
בערב הראשון הצרכים מגיעים לרוב באותו סדר: קודם הפה, אחר כך הגב, ואחר כך הבטן. כשהמעבר נגמר והדלת נסגרת, כך זה נראה בבית:
- מדף האמבטיה: הכוס, המברשת, הסבון ומגבת קטנה
- המיטה: מקום ששוכבים עליו בלי לחפש כלום
- דלפק המטבח: ספל, כף, ומשהו חם לשתות
הרשימה נראית קטנה כי היא באמת קטנה. אין בה סלון, אין בה מדפים שעוד לא נתלו, ואין בה אפילו ארון. היא כוללת רק את מה שהגוף מבקש עד שנרדמים, ואת כל השאר הבית יכול להשאיר לבוקר. בגלל זה מועיל שתהיה כתובה: בעייפות של סוף היום לא זוכרים אפילו את מה שברור מאוד.
גם על המדף הקטן יש דרגות. הכוס שעל המדף היא דבר קטן שנארז אחרון ונפתח ראשון, ולכן היא לרוב נשארת קרובה אל היד ולא נטמנת בין הדברים הגדולים. הסבון והמגבת מצטרפים אליה לרוב, והמיטה והמטבח באים אחריהם. אם יודעים את זה מראש, הערב הראשון מתחיל בפחות חיפושים בכל הבית.
בלי השורה הזאת הערב הראשון נראה אחרת. אחד מחפש מגבת בבית שכולו נראה אותו דבר, אחר פותח את המטבח כדי לגלות שהספל נשאר בדירה הישנה, ושלישי יושב על קצה המיטה העירומה וממתין שמישהו יגיד לו מה לעשות. אלה לא אסונות, רק רגעים ארוכים של חיפוש, ולרוב אפשר לחסוך אותם בשורה אחת.

אחרי כל הסידורים נשאר רגע של שקט, ובו אפשר לכתוב כמה שורות פשוטות.
שורה אחת לכל מקום
הסדר הזה נכתב בשורות פשוטות, שורה אחת לכל מקום. מדף האמבטיה: כוס ומברשת ראשונות, ליד הברז. המיטה: בחדר שליד הכניסה. דלפק המטבח: ספל וכף על הדלפק. אין צורך בשפה יפה, כי את השורה קוראים באמצע הדרך, בלי לשבת.
שורה כזאת קצרה בכוונה. בן משפחה או שכן שבא לעזור קורא אותה ויודע מה לשים במקום. פסקה ארוכה על הבית מתפזרת בין כולם, ושורה אחת עשויה להישאר בראש. לכן לרוב עדיף שורה אחת טובה על הסבר ארוך שקשה לקרוא עד הסוף.
אחרי השורות באים הצילומים: חדר אחד בכל תמונה, כשהוא עוד ריק. בצילום של הסלון נכנס גם כל מה שבפינות, למשל מצנן אוויר ביתי, כי המצלמה רואה גם מה שלא ביקשו ממנה. כל תמונה משלימה שורה, וכל שורה מסבירה תמונה, ושני הדברים יחד נותנים תמונה של בית ולא של ערימת דברים.
את השורות והצילומים שומרים במקום אחד, מוכנים לכל אחד שמבקש ולכל אחד שמגיע. השואל רואה בית, והבא לעזור מבין מאיפה לפתוח. הטקסט כמעט לא משתנה משואל לשואל, כי הבית נשאר אותו בית. אם הגיע מישהו שלא היה בשיחה הראשונה, די לתת לו את הדף ואת התמונות. שום דבר לא תלוי בזיכרון של אחד מכם, וזה מאפשר לערב להתנהל גם כשכולם עייפים.
הכוס על המדף החדש
בערב הראשון, כשהדלת הישנה כבר נסגרה מאחור, הכוס מגיעה אל הבית החדש לרוב ביד של אחד מכם. היא עוברת את המדרגות עם המברשת בתוכה, ומי שנושא אותה הולך בזהירות, כאילו היא מלאה עד הקצה. מה שמחכה לה הוא מדף חשוף, והוא מחכה לראשון שיניח עליו משהו. כך היא מגיעה ראשונה, לפני הדברים הגדולים.
אחרי הכוס הסדר הכתוב מתחיל לעבוד. הסבון מקבל מקום לידה, המגבת הקטנה מונחת לצידם, ופינה שנשארה פנויה על המדף נשארת פנויה. איש לא מתווכח על מקום, כי המקום כבר נקבע בשורה אחת על הנייר, ועל נייר קל יותר לקבוע מאשר מול מדף בוהק.
המדף באמבטיה מחכה כמו שהיה: חלק, בוהק, בלי שום סימן. בלילות אחרים הערב מתחיל בחיפוש אחרי דבר קטן אחד, ובזכות השורה שכתבתם הלילה הזה מתחיל במדף. אין צורך לפתוח שום דבר כדי לגלות מה בא קודם. מי שהגיע לעזור מסתכל בשורה, ורואה שהמדף עומד בראש הרשימה, ואז כל השאר נראה פחות דחוף ממה שחשבו קודם.
אחרי המדף באים המיטה והמטבח, כל אחד לפי השורה שלו. באחד מהם מחפשים מקום לשכב, ובשני מקום להניח ספל, ושניהם נמצאים בלי שצריך לפתוח הרבה. הלילה הראשון אינו מושלם, אבל הוא מסודר כמו שצריך: יש מקום לצחצח בו שיניים, מקום לשכב ומקום לספל, ושאר הדירה יכולה להישאר ערימה עד הבוקר.
ואז היד מניחה את הכוס על המדף הריק, ליד הברז, והמברשת נשענת עליה. הטבעת הדקה בתחתית נשארת מוסתרת, כמו בבית הישן. הכוס עומדת לבדה על מדף חלק, וכך הבית החדש מקבל את הדבר הראשון שלו.

